תחנת הרכבת היחידה בסן פרנסיסקו

על רכבת אחת דרומה מסן פרנסיסקו, בין ערפל, הייטק, קיבוצים והפחד היהודי הישן לא להיות שוב חסר אונים.

סן פרנסיסקו היא עיר של ערפל, אבל לא ערפל רגיל, לא כזה של תחזית מזג אוויר או בוקר חורפי, אלא כזה שבולע גשרים ובניינים כאילו היו מחשבות שהעולם לא הצליח להעלים בזמן. הערפל זוחל בין הרחובות כמו זיכרון אירופאי שלא התאקלם באמריקה הגדולה, מטפס על חלונות של מגדלי זכוכית ונשאר שם מונע מהשמש לעלות, כאילו משהו באוויר מסרב להתפכח. לא מדברים פה על יהודים. הם נמצאים בכל מקום, אבל בצורה שקטה, מרוככת, כאילו עברו תהליך עידון אמריקאי. אפילו ה-״מוזיאון היהודי״ מרגיש מתיוון, יהדות שעברה דרך פילטרים של קרנות הון סיכון ומיינדפולנס. היה פה פעם בית חב״ד שניסה לתת ליהדות צורה של דת, אבל סן פרנסיסקו לא באמת אוהבת דתות, היא אוהבת זהויות, ויהדות כאן אינה אמונה אלא הפרעה קלה בתפקוד הרגשי, סוג של נוירוזה מתפקדת היטב.

בישראל יהודים רבים על יהדות. פה הם בורחים ממנה דרך יוגה, פסיכדליה, סטארטאפים וטיפול פסיכולוגי. בארץ יהדות היא ויכוח. כאן היא מבטא פנימי. תדר. משהו שיושב מתחת לעור גם כשאף אחד כבר לא זוכר מאיפה הגיע כי איך אפשר בכלל לדחוס לתוך מילה אחת, מסודרת ככל שתהיה, אלפיים שנות גלות, פוגרומים, משיחי שקר, בנקאים, מהפכנים, רואי חשבון וקומיקאים.

הזהות היהודית פה תמיד במבחן, נבדלת מהאחרות, נבחנת יותר, חשופה יותר, כמו מערכת עצבים עתיקה שלא כוילה לעולם החדש, כזו שנדרכת גם כשהחדר שקט, רשת זיכרון פגומה שעוברת מדור לדור כמו כבל חשמל חתוך שממשיך להעביר זרם גם אחרי שהבית כבר נשרף; יש עמים שנושאים היסטוריה, ויש עמים שההיסטוריה נושאת אותם, גוררת אותם אחריה גם כשהם כבר יושבים במגדלים גבוהים באזור העסקים של סן פרנסיסקו, תחת אור פלורסנט לבן, מול מכונות אספרסו וחלונות שלא נפתחים.

יש בסן פרנסיסקו תחנת רכבת אחת המובילה דרומה אל העמק; עיר שלמה, כמעט מיליון אנשים, ערפל, גשרים, כסף והומלסים, ופתח מילוט אחד דרך האדמה, ועוד כמה מעבורות איטיות שחותכות את המפרץ כמו מחשבות שמנסות לברוח מן הראש. זו לא עיר של בתי קפה כמו תל אביב. היא קרה מדי, אפורה, אבל באותו בוקר התגעגעתי הביתה, ולכן עליתי על הרכבת אל העמק, אל השמש, אל המקום שבו אפשר לשתות קפה בחוץ ולהעמיד פנים לרגע קצר שהאור על הפנים הוא תל אביב ולא קליפורניה. התיישבתי בקרון מולי מחשב פתוח עם גרף יפה של תחזיות צמיחה, וחשבתי על יהודים מתים בקיבוצים.

זה קורה לי הרבה באמריקה.

מעבר לכביש, מבעד לחלון, חלף גבר בחליפה יקרה מדי בשביל האזור הזה, כלב קטן נגרר אחריו ברצועה דקה כמו צעצוע שנקנה כדי למלא שתיקה, ומאחוריהם זוג צעירים אסייתים צחקו בדרכם לבר מואר בניאון כחול, צחוק קל, חסר משקל, כזה שלא מכיר מיגוניות, חדרי מתים וריח של בטון שרוף אחרי פיצוץ, וכל העיר נראתה פתאום כמו הדמיה מושלמת של עולם שהצליח לשכנע את עצמו שההיסטוריה הסתיימה, שהכול עכשיו רק קפה אורגני, מצגות למשקיעים וגשרים עטופים ערפל; כאילו מעולם לא היו נשים שנגררו עירומות מתוך מסיבה ונשרפו בעודן צורחות לשמיים שאינם עונים, כאילו ילדים לא נטבחו מול הוריהם ואבות לא ניסו לסתום בידיים חשופות דם שפרץ מצוואר של בן, כאילו אין מתחת לאדמת החול של עזה מנהרות בטון שבהן תינוקות ג׳ינג׳ים מתו בלי אור, בלי אוויר ובלי שפה שתספר את מותם. והרחוב ממשיך. בטון מבריק מגשם, הרכבות בזמן, הברים מלאים, הכלבים קטנים, ואנשים מדברים על מדיטציה ומיקרודוזינג, כאילו העולם אינו בנוי מעל שכבות של אפר, כאילו הזיכרון עצמו הוא רק תקלה אסתטית שמפריעה למחירי הנדל״ן.

אם יהודים מוזכרים כאן בקול רם, הם מוזכרים כמעט תמיד כקטגוריה; סעיף בטופס הגירה, שורה בשאלון של אוניברסיטה אמריקאית, משהו בין דת לבין פסיכולוגיה, בין זהות להפרעה תורשתית קלה. כאילו אפשר לקפל אל תוך מילה אחת קטנה ומסודרת מדי אלפיים שנות נדודים, פוגרומים וגירושים, ילדים שעוצרים נשימה בתוך ארונות באירופה וחיילים שמצטופפים בטנק מול עזה.

אולי משום כך יהודים נראים לי לפעמים כאנשים שנתפסו באמצע משפט שאיש אחר לא שמע את תחילתו, כאילו הם הולכים ברחוב, יושבים בבית קפה, מחייכים לילדיהם, סופרים כסף, מניחים יד על כתפה של אישה אהובה, ובכל זאת בתוכם נמשכת שיחה אחרת, עתיקה יותר, עקשנית יותר, שיחה עם מתים, עם אבות, עם ערים שנשרפו, עם שמות משפחה שהוחלפו בגבול, עם רכבות שלא עלו עליהן או שעלו עליהן יותר מדי אנשים.

גם כשהכול לכאורה שקט, כשהבית מואר והמקרר מלא, כשהילדים ישנים בחדרם והגשם יורד בחוץ כמו דבר שאין בו סכנה, משהו אינו נרגע. לא פחד ממש, לא חרדה שאפשר לתת לה שם, אלא רעד דק, כמעט בלתי נראה, מתחת לעור. מנוע קטן שפועל בחשכה. מכונה ישנה של הישרדות, שהתחילה אולי כתגובה לאסון, הפכה להרגל, ואחר כך, בלי שאיש שם לב, נהייתה לאופי.

וודי אלן הבין משהו בזה, גם אם הפך את זה לבדיחה; הדרך שבה יהודים למדו להפוך חרדה לשפה, אירוניה לשיטת נשימה, נוירוזה לצורה של אינטליגנציה, כאילו כל ההיסטוריה היהודית היא ניסיון אחד ארוך להפוך פחד למשהו אלגנטי מספיק כדי שאפשר יהיה לשבת איתו בבית קפה בפריז או בסן פרנסיסקו ולקרוא לזה אינטלקטואליות.

זה לא התחיל באמריקה, כמובן, ולא אצל פסיכולוגים יהודים עם משקפיים עגולים, שיושבים בין פרויד לתלמוד כאילו שם, בדיוק שם, נמצא המפתח לכל החרדות בעולם. זה התחיל הרבה לפני כן, בעיירות קטנות עם שמות שכבר כמעט איש אינו זוכר, במקומות שבהם יהודים למדו להקשיב לרוח מפני שהרוח מבשרת גשם, אך גם פוגרום. כי ליהודים, כך נדמה לי לפעמים, תמיד הייתה מערכת יחסים אחרת עם העתיד. הם לא הביטו בו כמו עמים אחרים, כמרחב פתוח, כארץ שעוד תתגלה, כהבטחה, הם הביטו בו מהצד, בזהירות, כמו שמביטים באדם זר שנכנס לחדר ומחייך יותר מדי. העתיד לא הגיע אליהם. הוא ארב להם.

לכן גם היום, כשסטודנטים בקולומביה עומדים על מדשאות מטופחות וצועקים מילים שלמדו רק אתמול, מאיזה מרצה עם זקן מסודר מדי וזעם מוסרי שנראה טוב מאוד תחת תאורת פלורסנט, משהו בגוף היהודי העתיק מסרב לשמוע הפגנה. הוא שומע הד. לא את אושוויץ, לא ממש, אלא משהו מן החומר הראשון שממנו דרכים כאלה מתחילות, את הצליל הראשון, את השינוי הקטן בטון, את הרגע שבו אדם משכיל מתחיל להסביר לעצמו ששנאה היא מוסר, שחמלה יכולה להצדיק מחיקה, שמילים, אם חוזרים עליהן מספיק פעמים, מפסיקות להיות מילים ומתחילות לחפש גוף להידבק אליו. אולי משום כך כל ההייטק הזה מלא ביהודים. המנגנון הקטן הזה, העתיק, חסר המנוחה, שמודד תזוזות באוויר, שינויי לחץ, חריקות בדלת, שתיקות ארוכות מדי. בעולם החדש קוראים לזה חדשנות, יזמות, אינטואיציה אבל אולי זו רק אותה מיומנות ישנה, לבושה בחולצה שחורה וג׳ינס, אותה הקשבה כפויה לרעש שמתקרב לפני שאחרים שומעים אותו, והצורך לבנות משהו, מהר, כמעט בפאניקה, רגע אחד לפני שהכול נופל.

תמיד הרגיז אותי האופן שבו העולם אוהב לחשוב שיהודים מונעים מכסף, זו הסתכלות שטחית של אנשים שמעולם לא חשו חרדה, כי מי שחווה חרדה אמיתית מבין שיהודים אינם מונעים מכסף, אלא מהפחד לחזור להיות חסרי אונים. הכסף הוא חומה, עוד חומה שבונים סביב הפחד, עוד שכבת בטון בין הילד לבין העולם, עוד שמיכה ביום קיץ.

בחוץ נשמעה פתאום סירנה רחוקה. אמריקאית כזאת. ארוכה ונקייה.

הרמתי את העיניים מהמחשב והבטתי בהשתקפות שלי בחלון, לרגע לא ראיתי את הרחוב, אלא רק את הפנים שלי, חיוורות ומרוחקות, מונחות על הזכוכית כאילו מישהו הדביק אותן שם בטעות. לפעמים אני חושב שכל ההיסטוריה היהודית אינה אלא ניסיון אחד ארוך, נואש כמעט, להרגיש בטוחים לחמש דקות. חמש דקות שבהן איש לא דופק בדלת או שובר חלון, איש לא מסמן אותך ברשימה או מאיים לפוצץ אותך באלף טילים, חמש דקות בהן איש לא מסביר לך בקול מתנשא מדוע דווקא אתה הבעיה; ואולי בגלל זה גם כשהיהודים כבר בנו מדינה עם צבא, והייטק, פצצות ומגדלי זכוכית, הם עדיין לא מצליחים לנוח באמת, כי הבעיה מעולם לא הייתה רק העולם.

הרכבת האטה לרגע, וההשתקפות שלי בחלון רעדה יחד איתה, מתפרקת ומתאחה על הזכוכית.

הגלות, אחרי מספיק שנים, מפסיקה להיות מקום. היא הופכת למצב תודעה.